מה שמחזיר אותי לטיעון השפה הפרטית של ויטגנשטיין הוא, באופן פרוזאי והזוי גם יחד, ההיריון שלי.
ברוח הימים האלה, אין לי שום ספר הדרכה, אני מתעדכנת ומתייעצת אונליין – החל מהמלצות בפורומים לרופאים לסקירה המוקדמת, דרך חיפוש בגוגל אחר איסורים על מיני מזונות ועד לתיאור מפורט של מה צפוי לי ולשעועית* בכל שבוע במהלך ההיריון בפורטלים המוקדשים לנושא.
באחד מהם, בתיאור השבוע ה-18, מספרים לך ש"אם עדיין לא הרגשת זאת – הגיוני שבקרוב תתחילי להרגיש את תזוזות העובר", ושאם זו הפעם הראשונה שלך – חכי עוד כמה שבועות, עד סביבות השבוע ה-20 (ייאמר לזכותם שהם מנסים לא להלחיץ). בשבוע ה-19 מתפרסם תיאור קונקרטי קצת יותר: "אם כבר הרגשת את תנועות התינוק, סביר להניח שאת כבר קצת פחות מודאגת ממצב התפתחותו. בתקופה זו התנועות שתרגישי ידמו מעט ל"פרפרים" בבטן, או בטן מכרכרת" (כך במקור, נשבעת). טוב, חיכיתי, חיכיתי, ובינתיים ניסיתי להיות קשובה, עד כמה שהדבר אפשרי, לתחושה בלתי מוכרת, שאמורה להזכיר פרפורים בבטן (נסו לדמיין שפתאום אתם מצפים לראות צבע שלא יכולתם לראות עד כה. איך עושים את זה?).
טוב, ברור שהרגשתי פרפורים, בדיוק כמו שהראש מתחיל לגרד כשרק מזכירים כינים. אבל יחד עם הפרפורים (המדומים?) הבליח גם זיכרון נושן מימי לימודי הפילוסופיה שלי. ויטגנשטיין. המאוחר. כשניסה להתמודד עם האפשרות של קיום שפה פרטית, עשה תרגיל מחשבתי על הדבר הסובייקטיבי ביותר, כאב, כדי להוכיח שהדבר אינו מן האפשר. או שאני טועה? כאב שיניים, אם זכרוני אינו מטעני (הזיכרון הגרוע זה מהבית, לא בגלל הטפשת ההריונית). טוב, לשמחתי כאב שיניים לחוד והיריון לחוד, אבל שניהם סובייקטיביים להפליא. הרי אני מרגישה משהו בבטן – זה זה? או אולי זו בעצם סתם בטן מקרקרת, ואני משליכה, מתוך רצון להרגיש את זה? הדבר נמשך כמה ימים – הניסיון "לסמן" בתודעה תופעה גופנית כלשהי כ-זה, והתהייה – האם זה אותו זה שהרגשתי לפני שעתיים? הממם... כן, נדמה לי שכן, אני בעצם בטוחה שכן. אבל האם אני בטוחה שהתחושה שחשתי שונה במובהק מקרקור בטן שחשתי עוד לפני ההיריון? הממם... נדמה לי שכן. אבל לא במאת האחוזים. גם הרעיון שהעלתה חברתי דוריתי, "כשזה יקרה כבר תדעי שזה זה" קסם לי, אבל רציתי משהו שיפתור לי את התהייה באופן חד משמעי וניתן לאימות.
*
כזכור, ויטגנשטיין רצה לבדוק את אפשרותה העקרונית של שפה פרטית, כלומר – שפה שרק אני אוכל להבינה, אני ואף אחד זולתי. או, אם לצטט את ויטגנשטיין עצמו (ולמה לא, בעצם? הוא כתב יפה כל כך): "המלים בשפה הזאת אמורות להורות על מה שרק הדובר לבדו יכול לדעת; על תחושותיו הפרטיות, הבלתי-אמצעיות. הזולת לא יוכל אפוא להבין שפה זו." אני חוזרת אליו לא במטרה למצוא שפה פרטית, אלא להתנסות בחלק מהכלים שהוא השתמש בהם כדי לנסות ולסמן תופעה סובייקטיבית.
הנחת המוצא היא שתחושותיו של אדם הן פרטיות, כלומר, הן ברשותו. אבל, מסתבר שאין לנו קריטריון של זהות – כלומר, מה שייחד וייחס את הכאב, או התחושה שלי, לי עצמי. עד כמה התחושות שלנו הן אכן פרטיות? האם אפשר לומר (מבחינה לוגית) "לזולת לא יכולים להיות הכאבים שלי"? האם יש מובן לומר שתחושת הפרפור שלי היא אותה תחושה כמו של חברתי? ויטגנשטיין (המאוחר. כלומר, בספרו "חקירות פילוסופיות") טוען שלא. אין לנו קריטריון של זהות, שיאשר שלי ולך יש אותה תחושה בבטן; ומי שאומר אחרת – עושה שימוש בתחבולה פילוסופית טיפוסית, מַשְלָה, תחבולה שאנו אולי זקוקים לה מבחינה פסיכולוגית, אך אין בינה ובין האמת דבר.
בעיית הזהות "הפרטית"
כדי לבחון את אפשרות קיומה של שפה פרטית, ויטגנשטיין מנסה להבין כיצד אני מציינת את תחושותיי במילים; ועוד לפני כן – כיצד אני מסמנת את התחושה בתודעתי כדי לקרוא לה במילה. וזה בדיוק מה שמטריד אותי. כי אכן, יש כאן בעיית זהות. אם ארצה, כמו שהציע ויטגנשטיין, לנהל יומן ולסמן את הישנותה של תופעת הפרפור, ואחליט שאני מסמנת אותה ביומן בסימן P – עדיין, איך אני יכולה להצביע על התחושה? גם אם ארכז בה את מלוא תשומת הלב, כדי לזכור את הקשר בין התחושה לבין הסימן P נכונה – עדיין אין כאן קריטריון לנכונות. למרות שהדבר מאוד מפתה, אין קריטריון שאליו אוכל לחזור ולבדוק אם אכן התחושה שאני חשה עכשיו זהה לתחושה שחשתי בפעם הקודמת שרשמתי את הסימן P ביומני. מה שמאפשר לי להעיד על הזהות בין התחושות הוא סברה בלבד. ובפילוסופיה לפחות, סברה לא שווה הרבה...
המילה "תחושה" שמתארת את אותו פרפור, היא מילה השייכת לשפה המשותפת לכולנו. לכן, טוען ויטגנשטיין, השימוש במילה זו דורש הצדקה המובנת לכולם, ולא רק לי. הוא לא מתכחש לכך שכשכתבתי P הרגשתי משהו, אלא שהוא מסרב לכך שאתחייב שהמשהו, או ה-P הוא זהה בכל פעם. מותר לי לומר שבכל פעם שכתבתי P היה לי משהו. אבל אז אצטרך להסביר מה זה "יש לי" ומה זה "משהו". כשחושבים על זה, גם אם אצליח להסביר את הדברים הללו – המשפט "היה לי משהו" לא באמת מסביר מהו ה"משהו" הזה, ולכן לא באמת מספק. זה באמת לא לומר כמעט כלום, כי אני רוצה לומר "חשתי פרפור", ולא "היה לי משהו" (טוב, זה מתחיל להישמע כמו אפיזודה ב"רחוב סומסום").
בעיית האוניברסליות
מעבר לתהייה אם מדובר באותה תחושה שחוזרת על עצמה, כלומר, בעיית הזהות בתוך החוויה הפרטית שלי, עולה גם שאלת ההתנסות הפרטית שלי לעומת ההתנסות של נשים אחרות. ויטגנשטיין מנסח את זה באופן מעניין: "מה שמהותי להתנסות הפרטית לאמתו של דבר איננו העובדה שכל אחד הוא בעליו הבלעדי של הטופס [האקסמפלר] שלה, אלא, שאף אחד אינו יודע האם גם לזולת יש התנסות זאת או משהו אחר. אפשרית אפוא ההנחה – אף כי אין היא ניתנת לאימות – שלחלק מבני-האדם יש תחושת-אדום אחת, ולאחרים – אחרת." ובהקשר שמעניין אותי, אם נעשה הקבלה לדוגמה שנותן ויטגנשטיין – איך יכול הילד שנתקל לראשונה בצבע כלשהו לדעת שהוא אדום? טוב, במקרה זה, כיוון שמדובר בתופעה חיצונית, ניתן להצביע על התפוח ולומר "אדום". אבל מה לגבי הפרפור שלי? איך אוכל להשוות אותו לפרפורים של אחרות? הרי כבר שללתי לעיל את האפשרות להצביע עליו.
למרבה הצער ויטגנשטיין לא מתייחס לפרפור שלי, אלא לכאב, ומדבר על "התנהגות כאב". הוא טוען שהביטוי המילולי של כאב ממיר את צעקת הכאב, ולא מתאר אותה. ילד נפצע, וצועק. המבוגרים מדברים אליו ומלמדים אותו קריאות ומשפטים, ובעצם מלמדים אותו התנהגות כאב חדשה, הביטוי המילולי של כאב. אז מה, אם כן, עם הפרפור שלי, שהוא לא כאב אלא תחושה, תחושה שלא בהכרח צריכה להיות לה התנהגות-תחושה (לא נפלטת מפי צעקה כשאני מרגישה פרפור)?
ויטגנשטיין היה מציע שנשים אחרות יסבירו לי איך זה מרגיש – באמצעות מחוות ודוגמאות. אני, מצדי, אוכל להבין נכון או לא נכון, או לא להבין כלל.
*
בקיצור, חיפוש התשובה אצל ויטגנשטיין העלה חרס. לא הצלחתי להבין אם הבנתי נכון או לא נכון את תחושת הפרפור שאני אמורה להרגיש; אין לי דרך לדעת אם תחושת הפרפור, לכשתהפוך לוודאית ונשנית – תהיה זהה לתחושה אצל חברותיי; והוא אפילו הצליח לערער לי את הביטחון בידיעה שמדובר באותה תחושה פרטית שחוזרת על עצמה.
מה שמחזיר אותי דווקא לוויטגנשטיין המוקדם (כלומר, בספרו "מאמר לוגי פילוסופי"). לסוף שלו, שמבהיר שדיברתי כבר הרבה יותר מדי: "מה שאי אפשר לדבר עליו, על אודותיו יש לשתוק."
*
וכמו שחברה שלי רחלי אמרה לי: "אם ההיריון שלך מזכיר לך את ויטגנשטיין המאוחר, זה כבר באמת סימן שאת מגה-חננית". נו, שוין, אמרו עלי כבר דברים יותר גרועים.
* אה, הכינוי "שעועית" נדבק בגלל שבאיזשהו שלב התעקשו כל האתרים העוסקים בהריון לדמות את העובר לשעועית קטנה, מה שדי שעשע אותנו (היא בינתיים צמחה והפכה לקישוא, תודה ששאלתם).
הציטוטים מתוך:
לודוויג ויטגנשטיין, חקירות פילוסופיות. מגרמנית: עדנה אולמן-מרגלית, הוצאת מאגנס, ירושלים, תשנ"ה.
לודוויג ויטגנשטיין, מאמר לוגי פילוסופי. תירגום: עדי צמח, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1994.
ולהבדיל:
