יום שלישי, 24 במאי 2011

על אהבה, משפחה וחיות אחרות, או: משפחה לא בוחרים



עניין מוזר, הבאת ילד לעולם.
קשה לומר שאני מרגישה את קשר הדם, והלא היא בשר מבשרי.
קשה לומר שאני חשה אהבה. ולא שאני לא אוהבת, אבל הרגש העיקרי שהיא מעוררת בי הוא חמלה. עצב, אפילו. אני מרגישה את הזרות שלה, את הבדידות. ככל שנוקפים השבועות התחושה פוחתת והולכת, והקשר והאהבה תופסים את מקומה, אבל בתחילה בהחלט הרגשתי את זרותה המובהקת בעולם. יצור מעולם אחר. ואת המחויבות העמוקה שלי שנולדת מתוך הזרות וחוסר האונים המולד הזה. עכשיו היא כבר מחייכת, מגיבה, אפילו מבטאת חוש הומור (יודעת לצחוק במקום הנכון). אני מניחה שככל שינקפו החודשים אקשר אליה יותר ואהבתי אליה תגבר. אהבה היא פונקציה של היכרות, ובכלל, נדמה לי שהאהבה כרוכה בבחירה. את אהובינו ואת מאהבינו אנחנו בוחרים. את המשפחה – לא ממש.
אכן, חשבו לרגע על הכלב שאימצתם. אם כמונו, אספתם אותו מהרחוב או מעמותה כלשהי, לבטח הייתה ביניכם כימיה בסיסית. אבל האם כבר מהדייט הראשון יכולתם לשער את אופיו של הכלב? לא בדיוק. כשאנחנו הכרנו לראשונה את הכלב – אהבנו את הצורה (כלב יפה), היה נראה לנו שיש בו נשמה יתרה, טוב לב, אבל לא באמת יכולנו לדעת. רק אחרי כן, בשבועות שחלפו מאז שהגיע הביתה, למדנו להכיר אותו באמת על אופיו הייחודי. וגם אם הוא שונה ממה ששיערנו כשרק הכרנו אותו – אנחנו אוהבים אותו. והרי גם אם היינו לוקחים כלב אחר (ברור, אחרי דייט ראשון לוודא כימיה בסיסית) – היינו אוהבים גם אותו (והרי כבר היה לחלקנו כלב אחר, ערס קטן וחוצפן, שונה לחלוטין מהענק מוג הלב וטוב הלב שאצלנו כעת, וגם אותו אהבנו, מאוד). איך ייתכן? פועלת כאן שרירותיות מסוימת, שרירותיות שקיימת גם במקרה של התינוקת. קיבלנו אותה. נתון. ומעצם זה שהיא שלנו, ש ל נ ו,  אנחנו אוהבים אותה, מחויבים לאהוב אותה. רק בגלל שנקבע שהיא שלנו ולא בגלל שום סיבה אחרת; לא בגלל משהו אינהרנטי ומהותי לה, לא בגלל שהיא מקסימה במיוחד (וברור שהיא מקסימה במיוחד); לא בגלל שבחרנו בה. והיא שלנו כי כך נקבע; באופן שרירותי. ובגלל שהיא שלנו אנחנו אוהבים אותה, מחליטים לאהוב ולומדים להכיר אותה. מכירים אותה ומפתחים רגשות חיבה ואהבה עמוקים יותר ויותר. כך שאנחנו לא בוחרים בה, אבל נדונים לאהוב אותה.
ניסיתי לדמיין מקרה שבו אני מאמצת ילדה בת יומה. ייתכן שדמיון לחוד ומציאות לחוד, אבל אני יודעת ידיעה עמוקה שהייתי מרגישה בדיוק אותו דבר כלפי הילדה המאומצת. אותה חמלה, אותו עצב, אותו רצון לגונן. ואני מניחה שהייתי מפתחת בבוא היום את אותה עצמת אהבה כפי שאני מפתחת בימים אלה כלפי בתי. אני לא מרגישה כלפי התינוקת שלי את הקשר המשפחתי, קשר הדם באופן עמוק. המשפחה היא שרירות, עניין נתון.
חשבו על מקרה בו אתם טסים לחו"ל ומגיעים לעיר זרה, ומרימים טלפון לקרוב משפחה עלום שלא פגשתם מימיכם. למה דווקא הוא מחויב לפגוש אתכם, אולי אפילו לטייל אתכם ולהראות לכם את העיר? ככה, כי הוא משפחה. אין שום משמעות לעובדה שלא נפגשתם קודם לכן, שאם לא הייתם משפחה סביר להניח שלעולם לא הייתם נפגשים. ולמה אתם חוגגים את ראש השנה דווקא עם האנשים האלה? כי במקרה נולדתם בני דודים, ודודים, ואחים, והורים. ולמדתם לאהוב, למדתם את הקירבה.

2 comments:

  1. מאוד יפה, חזק ומעלה שאלות לא נוחות אבל חשובות. אני זוכרת שכשהייתי בת 27 ביקרתי חברה שילדה והיא אמרה שאיך שהתינוקת יצאה והיא ראתה אותה היא התאהבה בה בטירוף, חשבתי אז שזה לא יכול להיות, שזה נשמע טיפשי ושקרי. אני גם מאוד מתחברת ליצור מכוכב אחר, אני זוכרת שאבא שלו אמר את זה, ככה הוא הרגיש. צריך אומץ כדי לנתח ככה את הקשר הרגשי הזה. תודה

    השבמחק
  2. תודה! אני מניחה שיש א/נשים שזה קורה להם, ההתאהבות בן רגע (האמת היא שאפילו נכחתי ברגע כזה, בלידה השנייה של חברה טובה. עד היום אני רואה את הפער העצום והבולט ביחס שלה לילד הראשון, שאיתו זה לא קרה, לעומת השני). מעניין במה זה תלוי - בחוויית הלידה? בכימיה הבסיסית? בהורמונים?

    האמת היא שאני לא מרגישה אמיצה, או נבוכה ממה שכתבתי... להפך, אני מודה לאל על שלא הרגשתי אדישות או רגשות שליליים, כמו שפחדתי שעשוי לקרות.
    ועוד בעניין החיזר - זה מתקשר לי גם למה שהאקזיסטנציאליסטים דיברו עליו - איך כולנו "מושלכים" לעולם, כך הרגשתי - שהיא הושלכה לעולם הזה.

    אבל אפשר לנשום לרווחה, כי כמו שכתבתי, ככל שעוברים הימים הקשר הולך ומתחזק, אני ממש מרגישה איך אני נקשרת אליה יותר ויותר. וגם שהקשר שלה לעולם הולך ומתחזק, שהיא פחות חיזרית, פחות תלושה ויותר שייכת. ואפשר לנשום בקלות רבה יותר.

    השבמחק